מה יהיה איתי עוד כמה שנים?
מה אני אחשוב על עצמי, או איך אני אראה.
מה אני אשנה, ומי יהיו החברים שלי.
הייתי היום במשרד שלי, וקראתי את הבלוגים שכותבים.
כי איך לומר, לא הייתה לי תעסוקה מי יודע מה.
כל השנה הזאת כזאת ארורה, ומחשבות
התחילו להציף.
חשבתי על הלילה.
ואיזה מזג יפה הוא נותן.
ועל כמה אני מתעבת את הבוקר.
אוי אלוהים יודע כמה.
אני חשבתי לעצמי שאם אני לא ארסן את עצמי,
אף אחד לא יעשה את זה בשבילי.
אם אני לא אהיה מודל לעצמי, מי יהיה?
חשבתי על ההשקפת עולם שלי.
וכמה היא טובה.
אני לפעמים חושבת לעצמי כמה אני לא רוצה להשתנות, בכלל.
שום כלום.
אותה הגברת.
כי אנשים כל כך מכורים לזה.
ונדלקים מזה.
ממה הפכת להיות.
ואיך אתה עכשיו על רמה, לא כמו פעם, גדלת.
אנשים מתחילים להגעיל אותי, העיניים הבוחנות,
השאלות שחוזרות על עצמן, והתשובות, אותן תשובות.
אני חושבת שעכשיו אני צריכה לעשות חושבים ולהפנים, שאני
עומדת לסיים פרק, ולהתחיל חדש.
כמו כל דבר בחיים, שום דבר לא מחזיק לנצח.
התיכון היה המקום הכי אפל שאני יכולה לאלץ את עצמי לזכור.
שנאתי את השכבה הלא מגובשת בעליל שלי, שנאתי את כולם בערך.
ועם מי שהצלחתי להתחבר, גם אותו איכשהו לא אהבתי.
שנאתי את הרצון של כולם להיראות, ומודרנזציה מעל הכול חברים.
וקיוסק, וזיעה של בנים אחרי שיעור ספורט.
אני לפעמים חושבת שזה היה יותר מידי ארוך, ואני בחלום, ובכלל לא סיימתי תיכון.
ואני חיה בסרט.
אבל סיימתי.
תיכון זה טלטלות בעיקר, הרבה וויכוחים, הרבה צביעות, חבורות, חיקויים.
אהבות בכאילו.
אין מה לעשות זאת החשיבה שלי.
תמיד הסתכלתי על המורה, ואמרתי מתי לעזאזל אני לא אהיה פה כבר?
עכשיו שאני שנה וקצת אחרי, אני מרגישה בן אדם שנולד מחדש.
המחויבות ל12 שנות לימוד.
זה סוג של רצח אופי, ולא שואלים אותך בכלל.
יא נמלה.
שנאתי את רוב הבנים שבשכבה, ועם אף אחד לא יצא לי לדבר באמת, על אמת.
הייתי באה לפעמים ומחפשת עם איזה בנות להיות, סוג של להידחף לשיחה ולהתיידד.
וזה מבחינתי היה בסדר.
כי כולן היו חברות שלי, עם אף אחת לא הייתה לי בעיה, לפלרטט.
אני ממש צריכה להרגיל את עצמי שסיימתי, ולהסתגל, ובעיקר להסתכל.
על הזמן הפנוי שיש לי, שהיה חסר לי אז.
כי לחץ בגרויות יכול לגרום לך לפיפי כל שתי שניות.
ו.. משרד משלי.
ו.....פתאום אני לא כ"כ הרבה בוואטסאפ.
או שאין שעות תגבורים.
ושעורים משעממים שבאלך למות.
בכל רגע נתון.
אני חופשייה לעשות מה שבאלי
וזה הכי מפחיד אותי.
שפתאום הכל ירעד לי.
החיים,
יהיה טוב.
נ.מ(נקודת מחשבה):
אל תחכה לגיל המבוגר, להתחיל ללבוש חליפות סגולות. תהיה מוזר היום.
;){kind=link}