שבוע מעולה לכולם.
אז התחלתי לדבר עם מישהי שלמדה איתי בתיכון.
בד"כ את כל מי שלמד איתי בתיכון שנאתי.
תמיד רציתי להתגונן מפני כולם ולשדר שאני מתנשאת
וסנובית כדי שאף אחד לא יפגע.
התכתבנו בפייסבוק שפתחתי לפני חודש.
הבנתי עם הזמן שהיא מתנדבת בתחום שגם אני בחרתי.
הוצאה לפועל.
רק שאני יצאתי מחוץ לעיר נתניה.
ומתנדבת בכ"ס.
והיא מתנדבת בנתניה.
הרגשתי סבבה שהתכתבנו, למרות שזה היה די מוזר.
כי פנים מול פנים אני לא זוכרת שהייתה ביננו שיחה של
מי יודע מה .
אבל היא סבבה לגמרי.
היא מסוג הבנות האלה שמנסות לדלות פרטים על כל אחד שהיה
איתה בתיכון , ומנסה לראות מה קורה איתו עכשיו .
אחרי כמה זמן הבנתי שאני רוצה ממש לשכוח את התקופה של התיכון.
שנאתי כל רגע שהייתי בבית ספר הגועלי הזה, שהייתי מוכרחה לקום אליו כל בוקר.
אל אנשים שכמעט ולא אומרים בוקר טוב, אל שכבה מזעזעת . לפחות מנקודת המבט שלי .
מנסה להדחיק את תקופת התיכון בכל רמח איבריי , ולא לחזור לעבר.
אבל המשכתי לפתח איתה שיחה, למרות שייבשתי אותה כמה ימים.
ואז הצטערתי שלא השארתי את המצב כמו שהוא .
שיחה קצרה בלי הרבה אינפורמציה .
קוראים לה שירה .
היה לה ביטחון, ונראה שהיא הייתה מקושרת לרוב השכבה .
היא עושה שירות שנתיים. סיפרתי לה שגם אני הייתי רוצה אבל נזכרתי מאוחר מידי .
ומצד שני סתרתי את עצמי שאני עושה שנה אחת ודי .
בקיצור פיצול אישיות .
אני שונאת לדבר עם מישהו מהעבר.
הפסקתי להתעניין במה קורה עם אנשים מהעבר.
כשדיברתי איתה לא כזה עניין אותי מה איתה.
עשיתי כאילו .
כנראה התחלתי לפתח עור של פיל .
בעצם מאז ומתמיד זכרתי את עצמי ככזאת .
הייתה לנו שיחה די קצרה. שחתכתי ממנה כמה שיותר מהר.
ומאז לא הראתי יותר מידי התעניינות .
שונאת לפגוש אנשים מהתיכון ברחוב. כזה פדיחה, ואי נעימות, אבל את חייבת לעשות את עצמך מתעניינת.
למרות שאת לא .
אוטוטו אני יוצאת לאזרחות , איזה מפחיד. השנה של השירות לאומי עברה במהירות הבזק.
עברתי הרבה, הכרתי, צחקתי, שיתפתי, ובעיקר חוויתי .
כשאני נתקלת ברוב התלמידים שלמדתי איתם, אני בעיקר משתדלת לא לצור קשר עין .
אבל אם יוצא שכן, מיד מסיטה את המבט.
עם מי שניסיתי להיקשר, וחשבתי שהוא מיוחד או ייצא מהתקשורת ביננו משהו,
התגלה לי שאין דבר כזה שכבה מגובשת . כמה שניסיתי להתחבר. פשוט הרגשתי
שאני עושה שמיניות באוויר עם אותו בן אדם, שהוא עומד במקום .
חברות שלי עדיין סבבה לי איתן בלי עין הרע .
וזהו , חוץ מזה.
אני כמעט בטוחה שלא אתגעגע לשום כלום מהתיכון .
השיחה איתה החזירה אותי טיפה לעבר.
כלומר, עברה בסה"כ שנה, אבל שנה שלמדתי בה שאנשים לא נשארים אף פעם לתמיד .
וכל אחד ממשיך בדרכו ומתישהו יעזוב .
אנשים נועדו לתקופות מסוימות.
הכול כל כך שונה אחרי התיכון, יותר אינטנסיבי, יותר חשוד.
חתמתי עם עצמי חוזה, ש.... כל מי שהיה איתי בתיכון שייך לעבר מבחינתי.
ואני, אני מתמקדת בי, ובהווה, ולקדם את העתיד .
ערב קסום :)
;){kind=link}