ללגימת קפה שלהם בבוקר.
הכול נורא היה חסר לי.
נורא התחלתי להעריך מאפס דברים.
ועל זה אני מוקירה לך תודה יותר מכול קורונה, כי את מביאה
פרופורציות.
ווואוו,כמה שהתגעגעתי לאנשים.
סתם אנשים, אפילו כאלה שאני לא סובלת.
גם אותם התחלתי לאהוב .
הבנתי שאהבה אמיתית זה ריחוק .
זה קשוח לראות מלא מסיכות בכל מקום במקום פרצופים .
לא רגיל .
אני חודש הבא כבר לא אהיה בכפר סבא, מול המחשב שהתרגלתי אליו.
לא אומר בוקר אור לאנשים שהייתי רגילה אליהם במשך תקופה .
למנהלים, לעובדים שהכרתי .
התנדבתי, ואני מאוד שמחה על כך .
יש כאלה שלא חושבות על זה בכלל .
שנה מטלטלת וסוחפת בעיקר.
המון הכרה עצמית, ובחיי, שלא חשבתי שאעטה מסיכה אי פעם.
אולי פעם אחת, אבל לא באמת חשבתי שזה יתממש .
אשכרה, השגרה מתה כמעט לכל העולם.
התחלתי להעריך שגרה. מי היה מאמין ?
השנה הזאת מוציאה מהגבולות, התחלתי גם לצערי להיות סגורה בתוך עצמי .
בעקבות השנה הקשוחה הזו.
מאמינה שיהיה טוב בסך הכל, תקופות זה מה שזה.
;){kind=link}