בלי יותר מידי בלגן.
הייתי המון היום בפלאפון, שהות ממושכת בהאזנה למוסיקה...
דפדוף במי מחובר לוואטסאפ, ובעיקר חזרה לעבר.
צריך להצדיע
לוואטסאפ, על כמות השיחות שהוא מסוגל לשמור.
רוויטל לימדה אותי איך להדפיס בקשות והחלטות,
וזה היה די נחמד ובעיקר פשוט.
הדפסתי 60 בקשות בערך.
ואז פרשתי.
אה , והמחשב בתחילת הבוקר החליט לפתע, שהוא
לא רוצה להיכנס למערכת.
ו...ככה התביישתי עד שעה עשר וחצי בערך.
לא עצרתי את עצמי ושלחתי לחברה
דברים שטותיים משעמום.
אחרי שהמסך עלה, בזכות רויטל, יכולתי לעבוד. ועזבתי את הפלאפון.
התחלתי להתעייף מנסיעות באוטובוסים, למרות שזה החודש האחרון....שלי.
והבנתי ש....זה נורא מעייף לראות אנשים שאתה לא מכיר כל היום . שאתה לא יכול לפתח איתם
תקשורת.
הסתכלתי לרגע, על כול האנשים שמסתובבים בחוץ, וראיתי כמה כולם שונים אחד מהשני.
ו.... לסיום סיומת , שתי בנות שממש לא נראות שהן נוסעות בתחבורה ציבורית,
משכו את תשומת הלב שלי, מיופיין, וישבתי מאחוריהן.
וכשירדתי ואמרתי בקול :"תודה רבה"... לנהג. הן צחקקו,
כנראה
שטיפונת הלחצתי אותן.
וזהו , בגדול .
העולם תמיד יהיה מפחיד בחוץ
כך או כך.
;){kind=link}