אז מתחילה להציק לי נורא המסכה, להיות איתה יותר מידי בזוגיות
נראה פתאום לא פשוט..
ואת האמת שקצת נשבר לי מזה שהקריין באוטובוס חוזר
על אותו משפט מלחיץ שאומר .."נוסעים יקרים נא לעטות מסיכות
ולהקפיד על תיקוף כרטיס הרב קו".
תוהה מתי ימאס להגיד את זה.
מתי יפסיקו להאכיל אותנו בחדשות בכל הנגיף שעורר את העולם.
אני מתחילה ובעצם חווה את החיים במלוא העוצמה.
בעיקר מבינה שהלבד שלי צריך להיות כל כך אמיתי וטוב.
אני כותבת הרבה על הקורונה בגלל שאני ממש רוצה
כבר לצחוק על זה.
ובעיקר כדי לא לשכוח.
אני לא מתגעגעת בכלל לתיכון, אבל הכול שם פתאום נראה
לי כזה תמים ופשוט במבט לאחור.
כיפי. למרות שרק חיכיתי לרגע שאסיים.
אני נורא מתלבטת אם להתנדב עוד שנה והפעם בנתניה, קרוב לבית .
ובשונה מהתקן שבו התנדבתי לאורך השנים 2019 ו-2020 , אני הפעם בוחרת
בקופת חולים, יותר נכון עדיין מתלבטת.
היום נורא הבנתי, שכולם ללא יוצא מן הכלל, הולכים לפגוע בי, בצורה כזו או אחרת.
אז אין לי טעם כבר לקחת ללב. אני מנסה להיזכר מאיזה אדם לא נפגעתי ולא מוצאת.
כולם עשו איזה משהו שככה לא מצא חן בעיניי. הזמנתי היום אוכל, כידוע אני ותן ביס
נהיינו בסטים. מנסה להרחיב כמה שיותר את האופקים שלי, את הרוחניות שבי.
אני יודעת שבעתיד עוד אשתנה, בין אם ארצה ובין אם לא.
אני חוששת מהכול.
מסתם הליכה במעבר חצייה כשכול הרכבים עומדים.
מזוגיות.
שיהיה מישהו שיהיה כל עולמי, ומרוב אהבה זה יהפוך לשנאה.
להיות בן אדם זה קשה.
זה מטענים ומחשבות ובעיקר פגיעות.
אני ככל הנראה לא אסיים את ההתנדבות הנוכחית שלי בחודש אוגוסט, מרוב
שטבעתי בשעות שאני צריכה להשלים. ואיך לא בגלל הפגרה בהוצאה לפועל. שביאסה
לי את התוכניות.
אני רוצה להתחיל חיים חדשים, הרחק מהכול. לא לנסות להיות זאת שאני כל כך חושבת
שהיא יפה ברחוב, ומי אני לידה בכלל.
להסתכל על המישהי הזו במראה בצורה הכי אוהבת שיש.
אני חושבת על המוות, למרות שאני מנסה שלא. אבל זה כזה מעניין.
אתה הולך, אין איתך מסכים, אין איתך אנשים.
אתה, רק אתה.
;){kind=link}