ואיתן המחשבות על איך הייתי, מה עשיתי.
אני לא רוצה להתחרט על כלום בחיי, ועדיין בוחרת לפעול על פי החשיבה הזו.
אנשים כבר מזמן לא מסתכלים על הנוף באוטובוס, ונהיו אובססיביים למכשיר שלהם.
בלילות, כיף לי.
אני שומעת במחשב נייד הופעות של זמרים שאני אוהבת.
חושבת ושקועה, באיך שפעלתי וכמה אני מוכנה להשתנות על מנת לתקן.
אני לא מתנשאת.
זה מן מגננה שתמיד הייתה קיימת בי, כשאני אוהבת מישהו, או אפילו סתם
שיראו איזה חוסן חיצוני מזויף.
אני חושבת שאני רק מצטיירת ככה.
על מנת שיתפסו ממני כמישהי.
או שבעצם אני לא מבינה מאיפה זה נובע.
התחברתי לאינסטגרם, אחרי קצת יותר מחודש שלא הייתי שם, ואחרי שהקיר שלי נראה
בדיוק אחד לאחד לפני חודש, והאנשים שאני מכירה משנים ללא הרף.
אני מתגעגעת לתמימות של העבר.
אני רוצה להירדם טוב בלילות. ולחשוב שמחר, יום חדש. יום טוב הולך לעבור עליי.
אני הולכת לראות אנשים קבועים, ולהתייחס אליהם כביכול כאילו הם חדשים.
בתיכון, הצטיירתי בדוק כעוף מוזר. במיוחד עם השם שלי. לא שגרתי מידי.
והייתי סנובית ברמות, ולא מתקשרת עם אף אחד כמעט למעט חברות קרובות, ידידים חמודים.
הייתי זאב בודד לעיתים. היו לי חברות שביקרו אותי ללא סוף, וסבלתי מזה.
אבל התחלתי להבין שאולי זה הכאפה שאני צריכה. זה לא נעשה מרוע. אבל לעיתים זה מכביד,
וגורם לערך עצמי לרדת מעט.
אבל אני לוקחת את זה כל פעם למקום אחר.
עוד יומיים אני וכפר סבא נפרדים, אין יותר כפר סבא.
הוצאה לפועל, אנשים שהכרתי. שעות השלמה מטורפות שהשלמתי.
של שהייה עם עצמי ללא עבודה, והייתי המון בפלאפון כי לא היה תעסוקה.
ושעות ממושכות מול מחשב. במשך 8 שעות. לא עניין של מה בכך.
לוקח לי המון זמן להירדם.
החלטתי לקחת חופשה מאינסטגרם ופחות לראות מי העלה, ומה חדש.
כי יצאתי מתנשאת לבחור שלמד איתי.
וזה לא מתאים לי, ובטח שלא מגיע לו. ובזכותו הבנתי שאינסטגרם זה לא החיים האמיתיים.
הפסקנו לדבר, לא נראה לי שנחזור להיות בקשר ונתעניין במה קורה האחד אצל השני בחיים.
החלטתי להתנתק מאינסטגרם לתקופה של חודש חודשיים ..
כדי לכפר על איך שפעלתי.

































