איזה הקלה מטורפת.
עזבתי.
השלמתי את כל השעות אני משערת, שבעה ימים שהחסרתי.
אני אחרי כל השירות לאומי, עוד פרק בחיי שנגמר.
פרק בחיי, שאתגרתי את עצמי בשנה מטלטלת ולא קלה בכלל.
הסתגלות לעיר שאת לא גרה בה..
אנשים חדשים, מעבר מקום שירות.
הסתגלות למעבר ממקום שירות שלא היה בו בכלל עבודה, והיה די
משעמם למקום עם מלא עבודות מגוונות..
השנה הזו 2019-2020, הייתה השנה הכי מאתגרת שהייתה לי.
שנה שבה לא פחדתי והעזתי לצאת מאזור הנוחות וללמוד לקבל את המצב
איך שהוא.
אף על פי שהוא קשה.
כמו כל התחלה של פרק בחיים, עשיתי טעויות שאני מנסה לתקן עם עצמי.
ולפתוח דף חלק, ולעשות מהפך פרטי, קסום.
שונה, אינדיבידואלי, אני עם עצמי.
לא קנו לי מתנה או משהו.. לא שחיכיתי לזה, אבל משהו בי קטן ציפה לכך..
עשיתי בשכל שגם אני לא קניתי מתנה ללשכה, כמו חברה שלי..
זהו! יצאתי להיות אזרחית, להתחיל את החיים. אמלההה.
פחד!!
אני כבר לא רודפת אחרי אנשים, ההוא שם למעלה מפגיש אותי, בדיוק עם מי שאני צריכה.
ומי שלא.. הפסיד. זו הגישה.
סוף כל סוף, הולכת להסדיר שעות שינה, לקום מתי שבאלי.. לחפש מה ללמוד, ואיפה לעבוד..
ובעיקר איך לשלב את שניהם ביחד.
זה היה קשוח
השנה הזו והשנה הקודמת..
נורא חששתי, נורא חשבתי שלא אצליח להתחבר כמו כל התחלה...
חוויתי המון עם עצמי.
איפשהו הכרתי את עצמי, דרך היציאה מאיזור הנוחות שכל כך מאפיינת אותי.
דירה? אני? ועוד בכפר סבא?
מה הקשר?
תנו לי לישון בשקט..
ובכל זאת עשיתי אתזה :) קיבלתי משרד משלי, הכרתי אנשים מדהימים וחמים, חברות מתוקות!
חישלתי את עצמי בצורה מטורפת. להגיע מכפר סבא, לנתניה כל יום אחרי שאת מגלה ש..
דירה עם שותפות זה לא מה שציפית.. זה קשוח ומחשל כמו שלא חשבתי.
אני התרגלתי לשגרה כזו מוכרת. ועכשיו אני צריכה להרגיל את עצמי ש...סיימתי.
אבסורד, מוזר
אבל זה חלק מהחיים, מסגרות.
ומתישהו ממשיכים הלאה, לחלק הבא של החיים.
ישיבות ממושכות במשרד במשך 8 שעות, במשך שנה, כולל שעות השלמה.. ייאשו אותי לגמרי.
אני שמחה שעברתי כברת דרך משמעותית, והתנדבתי מחוץ לעיר שלי.
גם אם לא עשיתי צבא, עברתי דרך מדהימה בשביל עצמי.
על אחריות מהי, על כניסה לעולם הבוגרים..
היום חזרתי הביתה, ולא עיכלתי שאני מסיימת, הסתכלתי במראה, ואמרתי
doneeeeeeeeee!!
;){kind=link}