לא הייתי צריכה להניד עפעף, בשביל לגרום לאדם להרגיש
חרטה עם עצמו, לפחות מהנקודת מבט שלי.
אחותי הספיקה בזמן קצר לדעתי, לסלוח על משהו שאני לא יכולה
עדיין לעכל, והיא כנראה חוזרת היום לדירה של בעלה.
כן, זה שהיא רבה אתו, פיזית.
אני כבר מתחילה לאהוב את השהות שלי בבית, וצריכה לחשוב על איך לפתוח פרק
טוב יותר בחיי, עם חיים חדשים.
לימודים, מה מעניין אותי.
מציאת עבודה, שאני אהיה בה הרבה זמן, ולא אהיה מהאלה שקצת לא נוח להם, עוזבים.
אחותי לומדת מהזום. הראתה לי קצת איך זה מתנהל דרך המחשב.
כבר מתחילה אוטוטו שנה חדשה, עם החג ראש השנה.
התחלתי, לאהוב את השהות שלי בנוכחות עצמי.
בתיכון, היה לי כל כך הרבה לחץ ממה יגידו, איך אני נראית כשאני נכנסת לכיתה
ועוד מלא מחשבות שעוברות בזמן תיכון.
היה את הבגרויות שחשבתי שאני טובעת, ומקבלת ציונים זוועתיים מידי.
ומצאתי את עצמי מיואשת ועייפה. לא הערכתי יותר מידי את התקופה הזו,
מרוב שהתרגלתי אליה.
ולא חשבתי שיהיה לי כזה מוזר, כאשר אני אסיים.
יש לי תכף, תור במרפאה שלי. להוצאת ימי מחלה.
מיום שלישי, רופאת משפחה חדשה, שאחותי הגדולה, אומרת שהיא חמודה.
שמה אפרת.
אני חושבת המון, על התלמידים שלמדו איתי בתיכון ולא קולטת שהם כבר במסגרת
שנקראת צבא.
הם בוגרים.
כל אחד בעיסוקים שלו, ממש ככה.
פתאום הוואטסאפ שלי כבר לא כזה פעיל, מבחינת הודעות.
זאת אומרת בבית ספר כולם היו מתכתבים ומשתפים כי היינו
בתוך מסגרת מסוימת, ועכשיו כל אחד לעצמו.
בדרך שבחר.
;){kind=link}