אז בפוסט הקודם שכתבתי בבוקר הכרזתי על סוג של פרישה מאינסטגרם.
ולא עמדתי במילה שלי.
נכנסתי ונכנסתי.
וקלטתי שאני לא עומדת במה שאמרתי ומפסידה לפקינג אפליקציה נרקיססטית.
לקראת שמונה, הלכתי עם אחיינית שלי לים. וקלטתי שאני עסוקה בלצלם אותה
לאנשים שנמצאים אצלי באינסטגרם.
ולא משחקת איתה, או מדברת איתה פנים מול פנים.
רק עסוקה בלתעד.
אני כמעט בטוחה שהיה רגע, שהיא אמרה לי בואי תשחקי איתי, והראש שלי עדיין
היה עסוק במי צופה וכמה.
ואז אמרתי לעצמי אין מצב שאני אצליח לשכוח מאינסטגרם זה יותר חזק ממני.
כולם משתפים, מה אני אפסית שאני לא אשתף ואתעד?
זה דפוק מידי לא לעשות מה שאחרים עושים.
וקלטתי שאחיינית שלי העלתה סרטונים ארוכים ומלאים, וכמות הצפיות הלכו וירדו.
כי בתכלס? למי יש כוח לראות ילדה קטנה שמצלמת את עצמה? וחשבתי. שזה סה"כ אשליה אחת
ענקית.
וניסיתי אפילו לעצב כמה שיותר את האפליקציה הזו ולשתף תכנים, למרות שאמרתי שאני
לא מתעניינת בזה, ושלא תטעו, זה קרה היום בבוקר. אני לא מבינה מה השתנה.
ואז קלטתי שזה לא מתאים לי.
זה שיתופי מידי, וקלטתי אני עם עצמי, אחרי שהעלתי והסתרתי את התמונות כמו
אדם שבוחן את עצמו.. חח ש....
אני לא הרבה בפלאפון, בזכות זה שאני פחות משתפת אנשים אחרים בחיי הפרטיים.
אבסורד.
אפילו לא התעצלתי, וקמתי למקרר, ולפני כמה דק' אכלתי פסטה עם קציצות וכוס מים.
ולא עניין אותי כל כך מי מחובר עכשיו, או התחבר לפני כמה שעות
שזה מבחינתי לגיטימי לבדוק. כי הכול מבוסס שם על שעות, ונתונים דמוגרפיים בעיקר.
ועניין אותי יותר מה
משודר בטלויזיה.
והבנתי בתוך תוכי שסתם בזבזתי זמן בלייפות את האפליקציה שכולם נשאבים אליה כמו מגנט.
ואיזה שקט נפשי זה נתן לי. אפילו עשיתי שיחה עם אלוהים.
וכבר לא עניין אותי מתי התחברתי אפילו, או מתי יצאתי מהאפליקציה כמו בדרך כלל.
שמתי לב, שאפילו התחלתי לעשות תנועה של גלילה בידיים כשאני לא
משתמשת בנייד. לפעמים מרוב ההרגל, של הטאצ'.
אני לא מבינה איך בנות מצולמות עם חזה, ובגד ים שאני לא יודעת אם כבר לקרוא לזה כך,
כל כך עסוקות בזה. זה חולני ודפוק.
הכול כזה שקרי בדבר הזה, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל.
פרוץ מידי, אולי ההוא שם למעלה, אמר לעצמו, אני מוציא אותה מהקן הזה שכולם שוהים בו.
ויש לי כעת, תמונה אחת, בדיוק כמו בתחילת היום, לפני שבחרתי להתלבט אם להוריד, או לשתף.
אחת! והיא הכי עושה לי טוב בעולם שבו כולם מתיימרים לשווק את עצמם.
והייתי בשוק ששלחתי בקשת חברות לאדם מהלשכה שהתנדבתי בה, רק כי הוא
נראה קצת מעל הממוצע בשבילי.
בן אדם שלא החלפתי איתו מילה. אבל: "שהמספרים יעלו, לא מעניין אותי איך תסתכל על מה שעשיתי".
זו הגישה באינסטגרם, לצערי.
אני לא יודעת מה אחליט מחר. אם כן להתחבר או לא.
אבל.. אני יודעת שאני לא אוהבת לשתף מלא אנשים.
או לשתף באופן כללי.
או להיות עבד של תאוות כאלה ואחרות, ובעיקר עבד של עצמי.
אמרתי לעצמי ושאלתי.. האם אני מהאנשים שבוחרים לעיתים קרובות
בתשובה לא, או מאלה שבוחרים בתשובה כן.
ואז
הבנתי.
אני בוחרת בלא, הפעם ממקום שליו, הרמוני ובעיקר מחובר למציאות.
נ.ב: נכנסתי לקיר של הבחור שלא טרח ליידע אותי למה הוא
לא מגיע לדירה שלי אחרי שהוא ענה כן
שלא שווה דקה של צפייה במי הוא, כי
חיפשתי ריגוש, והתעסקות במישהו
שיעשה לי משהו שונה מהשאר,
ויתנהג אליי לא כמו כולם.
בצורה אכזרית, וכזו שלא אוכל איך לשכוח ממנו
כל מה שיש לי לומר לעצמי הוא:
אהבלהההההההההההההה
זה מה שאת!
מתחרטת על כל רגע. ותפסיקי להתעסק בבן אדם הזה,
כנראה שהוא לא ראוי להיות בחיי. אחרת מזמן הוא היה שם :)
הרי אינסטגרם כזה מלא בריגושים, וכולם מדביקים אחד את השני במילה הזו.
כמו הקורונה.
נראה לי שאני בונה איזה חוסן נפשי מסוים.
לילה קסום!
;){kind=link}