אז, היום אני טיפה לוקחת את המחשבות שלי למקום אחר.
משמע, אני לא נוגעת במסך הפלאפון שלי 24 שעות.
ומעסיקה את עצמי בלהתמודד עם שעמום, ומעבירה
זמן עם אחיינים שכרגע ישנים שנ"צ, אגב, גם אחי הגדול.
הכנתי פסטה משוגעת, עם שמנת לבישול, שנקראת רוזה.
למדתי להכין אותה כי הייתי קונה אותה בקפיטריה מתחת
למקום שבו התנדבתי.
והיא יצאה אלוהית, ומה זה קלה להכנה.
אני מבינה, שאני רוצה לדעת מה זה לשהות עם הלבד שלי,
בלי להרגיש אובססיבית למכשיר. שזה כבר
מה זה נהיה מגוחך מבחינתי, שעשרות אנשים בעולם, נהפכו
לרובוטים, ולא מסוגלים להיות בלי זה.
לא אומרת, שזה לא שורף לי, ואני מרגישה שכול העולם צריך אותי.
אבל תכלס, זו אשליה. שאני צריכה ללמוד לחיות איתה.
אולי אולי, תהיה לי שיחה שלא נענתה, וכמה הודעות מקבוצות לא חיוניות.
שי לי ואשר בחלום השביעי שלהם. אחרי שהם היו פעילים מול הטאבלט
הרבה. שי לי מתה שנצא אני והיא על הקורקינט החשמלי, וחיכתה רק שהוא ייטען,
ולא הבינה למה זה מצריך 4 שעות טעינה.
;){kind=link}