להיות כל הזמן בבית בסגר שני, זה לא כיף.
זה כבר מתחיל להימאס עליי, ועדיין לא התחיל אפילו השבוע הראשון.
מי העלה על דעתו? שנגיע למצב של בדידות נפשית, בין ארבעה קירות.
אבסורד.
אני מבינה שלמלא אנשים מזיז כמות מספרים של חברים ברשתות חברתיות.
ואני לא מבינה החרטה הזו.
זה מתחיל להגעיל אותי.
כמה רשתות חברתיות עוד ייפתחו?
תמיד החברה תהיה בזה לשונה, למשהו שנשמע קצת אחר מהנורמה.
בגלל זה אולי אני מרגישה ועוד מלא אנשים בטח, מאוד מוזר כשהם לא שוהים
בפלאפון, או כשהם חס וחלילה לא נמצאים באינסטגרם ליום אחד.
כי הרי כולם שם.
אני חלק מהקולקטיב, למה שאשאף להיות שונה ואוהב את זה בעצמי?
אני חושבת שאני כבר מבינה שהמחשבה של ללכת אחרי העדר, מגעילה אותי.
לעשות את אותו הדבר בדיוק, נשמע לי מטופש.
יש אנשים שאני מנסה בשלב הזה בחיי, להשכיח יותר מכל דבר אחר.
כי הם אמרו משהו, פגעו וכו'.
אני פשוט לא מעוניינת בקשר איתם, הייתה לי איתם איכשהו תקשורת,
ואני מבינה שאנשים רעים לפעמים. ברמה שאתה לא יכול להכיל.
מצטערת לומר, וזה הדבר הכי כנה ואמיתי שאני יכולה להגיד לכם ולי,
אבל אנשים מעריכים כשאין.
תסתכלו על עצמכם אפילו, עכשיו כשיש לכם את המיץ שאתם שותים
אתם נורא מרגישים יש לי. אבל כשהוא נגמר, בא לכם אותו שוב.
זה אבסורד.
והכי נכון שיש.
אני מנסה להרפות, אני מרגישה שאני צריכה להחלים.
להתחבר לשקט.
לאדמתיות שבי.
אני מבינה שאני משתנה המון בשנים האחרונות,
העולם משתנה.
אני צריכה להפסיק להיאחז.
להבין שלפעמים שונה, פותח דלתות שאני לא יכולה להבחין ולדעת אותם
כשאני מעדיפה להישאר באזור הנוחות.
אנשים מדברים הרבה על המצב, כי הם לחוצים. והאמת זה לא שגרתי בעליל.
וכולם פתאום מעריכים את הקיים, את הרגיל.
את הנשימה של האוויר בחוץ.
מרוב שאני כותבת לעצמי פה הרבה, אני מנסה לשמור על רצינות ולא לומר
לעצמי שבעוד כמה שנים כשאהיה יותר מבוגרת ואכנס לאתר, אתפקע מצחוק,
על מה שכתבתי.
;){kind=link}