אני לא שכחתי ממה שהיה לי אתו.
אוקי, בוא נתחיל מזה שאני שונאת כשאני מנסה להצטייר
בפני אדם מסוים כמישהי על מנת שיתפוס ממני ועשיתי את זה.
הייתה פעם אחת, שהוא ליווה אותי.
הוא לא יודע שזה היה הערב הכי טוב בחיי.
כל כך נהניתי ממנו.
ממני.
מוזר, אבל אני מרגישה טוב בנוכחותו.
הוא היה שם, כשהייתי לבד, קשה עם כולם, בודדה.
הוא הופיע לי משום מקום.
והוא לא יודע כמה אני מעריכה את זה.
עבר מלא זמן מאז סיום בית הספר התיכון, אבל הוא עדיין מתרוצץ אצלי בראש.
אני לא יודעת אם ניפגש בעתיד, או באילו נסיבות.
אני מאחלת לעצמי ולו שזאת תהיה סיטואציה כזו מביכה ומצחיקה,
שנשכח איך התייחסנו אחד אל השני, בתקופה הכי קשה בחיים שלנו.
שנדחיק אותה,
וניזכר בדברים הטובים.
הוא בטח אומר לעצמו, או שלפחות ככה אני משערת..
"טוב, לא כל אחת מזמינה אותי לדירה שלה לפני מצב של סגר וריחוק חברתי.."
אני לא יודעת מה הוא מרגיש.
אני רק יודעת שאני צריכה להרפות, כי יותר מידי נאחזתי וציפיתי כנראה.
תחשבו שהייתם מגיעים למגמה שלכם..
בידיעה שאתם לא הולכים להעביר את השעמום של החפירות של המורה עם אף אחד?
לא כיף. ועוד מגמת ספרות חברים.
אבל איכשהו איתו היה לי דיבור.
היה תקשורת שאני לא יודעת איך להסביר.
ולא ציפיתי שאומר מילים כאלה שאני לא אכיר בעצמי.
בחיים שלי, לא כתבתי מילים שכתבתי לו לאדם אחר.
אני יותר מידי חושבת עליו, כאילו משהו עדיין לא פתור ולגמרי פתוח.
אני מפחדת שלא נצור קשר אחד עם השני, שנדחיק את השני כל כך חזק,
שבמציאות לא נכיר, ונעבור אחד על פני השנייה, כאילו לא למדנו ביחד 12 שנה.
אני מבינה שפעלתי בצורה שלא מתאימה לי.
אולי גם הוא.
משהו מרגיש לי שהוא רצה להגיע.
אבל הוא הרגיש שזה יותר מידי או שהקשר ביננו לא מספיק
ידידותי בשביל להגיע אלי עד כפר סבא, כי בתכלס..
דיברנו פה ושם בשיעורים, עשינו תמונה שאני הצעתי..
הלכנו פעם פעמיים הביתה יחד, וזהו.
זה לא שנפגשנו פעם אחת בנתניה, וישבנו לדבר בשלוש לפנות
בוקר על החיים.
קצת הלכתי רחוק.
אני שמחה על התשובה החיובית.
אבל שנינו בפנים ידענו שזה לא יתממש.
אני כל כך רוצה שנזהה אחד את השני, למרות שהשנים יבגרו אותנו,
ויגרמו לנו להשתנות.
אשכרה, הכלבה שאני רואה כל יום במראה
הלכה
בלי
בושה לבחור שהיא רוצה ממנו תמונה
ועשתה אתו.
שאפו לעצמי.
חח
הוא יזכור אותי ואני אותו בעוד 30 שנה גם.
כי
אולי אני והוא באמת משלימים.
;){kind=link}