לא כולל שישי שעבר.
אני מתחילה להרהר המון על החיים שלי, ובעיקר על מה אני שואפת להיות.
כי זהו, החיים מתחילים.
אני לא יודעת לאן עוד החיים יגלגלו אותי ואיפה אהיה נניח בעוד חמש שנים, מה אחשוב,
איך אראה.
אני בינתיים מתעסקת בלשחרר, מאנשים, מדפוסי התנהגות שפעלתי, ועוד מלא
דברים שאני מנסה להרפות מהם, בשביל לבנות אצלי שקט נפשי מסוים ויציב.
ראיתי שיעור תורה על הבוקר יחד עם אימא שלי, אפילו הבוקר חטפתי לה
את הפלאפון מהיד, כי היא לא מפסיקה להתמכר אליו, ולהראות לי דברים שלא בהכרח מעניינים אותי.
סגר שני, מי היה מאמין? חשבתי שזה כבר מאחוריי, וטעיתי בגדול.
טוב נו, עם התנהלות שכזו מצד אזרחים, אפשר להבין.
אני מאוד משועממת בעיקרון.
מתגעגעת לקניון, והיכולת להסתובב בהמון חנויות שבאלי,
ובעיקר לראות סתם אנשים שאני לא מכירה.
אפילו כשאני רואה טלוויזיה, אני רואה שפעם התנהלו בלי מסיכות וזה די מוזר לי.
מרוב ההרגל.
היה רגע היום, כשצפיתי בטלוויזיה, שאמרתי לעצמי, למה הם בלי מסיכות?
וקלטתי שזה סדרה ישנה בכלל.
השקט של הסגר, מעצבן נורא.
האוטובוסים התחילו לחזור כהרגלם, וקו 7 עדיין ממשיך לחלוף לי ליד הבית,
כששומעים את הקריין מדקלם את מספר הקו.
אולי בגלל זה המספר 7, כזה מרכזי בחיי, אחותי הגדולה גם השפיעה עליי, שהוא ממש טוב ושהיא אוהבת אותו.
והבנתי שהוא באמת כזה.
אני לא מאמינה שאני מתגעגעת לרגיל, לשגרתי.
לא ייתכן, התסריט הזה יותר מידי שונה.
חושבת כרגע על מסכים, וכמה שהם יצאו לי מכל החורים.
כמה אפשר לראות חדשות שרק מלחיצות, או לזפזפ בין ערוצים, או לחרוש על סדרות?
מתחיל להיות מאוס מידי.
גם העבודה מהבית שניסיתי לעבוד בה לא נראית לי פתאום משהו.
במיוחד שאני זו שצריכה להביא אנשים על מנת לשמוע מבצעים.
ציפיתי לשווא.
;){kind=link}