ללא ספק.
אני מבינה שהכול בעולם הזה, פשוט סתם.
אנשים זה כלום בשבילי
אפילו על המשפחה שלי אני לא סומכת.
אני מגלה על עצמי, ככל שאני מתבגרת, שאני אדם קשה,
מגיל קטן.
לא נותנת שידרכו עליי, מצפה מאנשים, ולבסוף מתאכזבת.
הפסקתי לצפות.
שום דבר לא יחיה את זה שוב.
בגדול, כולנו אותו הדבר.
לפעמים, אני חושבת איך העברתי 12 שנות לימוד.
זיוף בין חברות, על מנת שלא ארגיש לבד, או
ישיבה של שעות על גבי שעות בשמיעת המורה.
מנסה לשכוח את תקופת התיכון כמה שיותר מהר,
לא להיות מהאנשים האלה שרק רוצים להראות לאחרים,
כמה הם השתנו, או כמה הם לא מה שהם היו בתיכון.
הכול קשה.
הכול לא נהפך בכלל לקל, זו אני שמתחזקת.
אני עם צינון מאתמול, וכמה שניסיתי להירדם, לא הצלחתי,
אולי לכמה שעות מהשעה 4:00 בערך.
אני חייבת להיכנס למיטה, ולהיות שלמה.
עם מי שאני, עם הדור הזה, שאני מאחלת לעצמי דור יותר טוב,
ולא מוצאת.
אנשים גונבים, אנשים מרכלים, אנשים אוהבים, אנשים שונאים.
וזה נמאס
שהם בעצם, הכול מהכול.
אפילו על עצמי אני כבר לא סומכת במאה אחוז.
אני אדם מרוחק, ואיפה שאנשים מסתכלים על התמונה כמו שהיא,
אני לא.
מחשבות על העולם הבא, על מה זה החיים האלו, מה הם מצריכים.
יש לי מבחן הסמכה לקורס שעשיתי בקרוב, מקווה ומאחלת לעצמי שיהיה בסדר,
ואעבור אותו, ואעשה אותו על הצד הטוב ביותר.
לילה מאושר.
;){kind=link}