כן, זה הולך להיות פוסט מאוד ארוך.
על איך נוצר מצב שכזה, מתי יכולתי לשים לזה סטופ, ובגדול כל מיני תובנות שאני מגיעה אליהן.
אז,
תלמיד אחד שלמד איתי ואיתו באותה השכבה, בשם נועם עלה איתי לאוטובוס, וזרק משהו
על זה שהוא לא מתכוון להגיע לנשף, והכניס את שם המשפחה שלי ושלו, המשותף לדו שיח.
לא הבנתי איך זה קשור, אבל שיהיה.
תמיד היה ביני לבינו את הקטע הזה, שהמכנה משותף שלנו, שהוא השם משפחה
מעסיק את הסובבים בכל מיני שאלות כמו:"מה הם דודים או משהו, קרובי משפחה...?"
וזה חרפן אותי.
פעם לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה, אפילו בכלל לא.
מפה לשם, הייתי חייבת לשלוח לו הודעה בהתלבטויות ביני לבין עצמי אם לעשות את הצעד או לא.
ועשיתי.
שאלתי אותו אם הוא מגיע לנשף סיום התיכון או לא.
הוא ענה שכן. הוא שאל אם גם אני, עניתי שכן עם סמיילי מטופש ומתיימר להיות.
ולא הבנתי מה הגמד מהשכבה, ששמו נועם, מחרטט עליי שלא.
והתחלתי עם עוד שאלות כמו, כמה הוא קיבל במגמה שהיינו בה, ספרות.
הוא אמר ושקלל כל מיני תוצאות ואמר שהציון הסופי הוא 79, למיטב זכרוני, כי
ההתכתבות בוואטסאפ נמחקה לי.
ושלא תטעו זה היה בפאקינג 2019!!!!!!!! ואני עדיין זוכרת כל פרט נראה לי.
ואז, הוא אמר שהוא מאמין שאני יותר.
אין לי מושג למה.
ובאמת קיבלתי יותר, אמנם לא בהרבה, אבל יותר ממנו בכמה נקודות.
וכשהגיע הנשף
שאלתי אותו, אם הוא נמצא בהסעה.
והוא ענה שלא.
הוא מגיע ברכב עם חבר שלו מהכיתה.
ואז, הגיע התור לחבק אותו בנשף.
ומרחתי את הזמן כמובן, עם תירוץ מתחנף שלא יכעס על כך
שהשארתי לו כמות קטנטונת של אודם על המכופתרת.
אני עדיין לא מבינה למה אני מזכירה לעצמי אותו כל הזמן.
לעזאזל.
היו הרבה פניות מהצד שלי, יותר מאשר הצד שלו.
אח"כ הגיע הרגע, שלא יכולתי להתאפק, וניגשתי אליו כשראיתי שהוא לבד.
ופשוט ישבתי לידו, וחיכיתי לרגע שאקבל סוג של ביטחון לדבר בחופשיות
ולהיות נינוחה עם עצם העובדה שישבתי ממש קרוב אליו.
סיפרתי על כמה שהעקבים שלי לא נוחות.
על מי זה אח שלי, ואפילו הראתי לו תמונת וואטסאפ,
הוא אמר שאנחנו דומים במבני הפנים.
כשהוא התחיל לדבר, הוא אמר שחבר שלו אומר לו כל שנייה,
כמה שהוא בעננים.
ושנינו צחקנו,
כי הוא כנראה היה מסטול מת.
היה רגע, שהוא אמר לי להסתכל על הבנות שישבו מולו מהשכבה,
והיה ציני לגביהן, אולי על כמה שהן שפוכות מעייפות.
בכל זאת היה כבר לפנות בוקר, אבל זה עדיין הצחיק אותי.
ניסינו לדבר, ובקושי שמענו אחד את השנייה.
חשבתי על איזה שיר יתנגן ברקע כדי לזכור את הרגע.
ואז ביקשתי ממנו שנעשה תמונה.
כמובן שאני צלמת זוועתית,
והוא אמר לי :
"מה זה התמונה הזו?"
"מה זה התמונה הזו?"
וכשהוא צילם הבנתי כמה הוא צלם חח!
יחי ההבדל הדק.
אני זוכרת שהיה שלב שאמרתי לו שנרקוד.
כמו לא יודעת מה.
והוא אמר שהוא צריך לחפש חבר.
חחחחח,
מה חשבתי לעצמי? אין לי מושג!
חזרתי לחברה ואמרתי לה
שעשינו תמונה,
והיא אמרה לי שנראינו ביחד, ז"א,
כזוג.
וזה החמיא לי.
בבוקר שאחרי הנשף
שלחתי לו את התמונות בשעת צהריים.
ואמרנו שנשמור על קשר, וכמה כיף היה.
היום אנחנו מסננים אחד את השני, ולא נראה שנחזור להתכתב.
העלתי את התמונה שלי איתו, לאינסטגרם, מתוך כמה תמונות שהעלתי. משהו כמו חודש יולי.
הוא הגיב.
שאנחנו יפים.
משהו בסגנון.
ואז הוא התחיל לשלוח לי הודעות דיירקט, באפליקציית האינסטגרם, לקראת סוף יולי.
אני כמובן מתלהבת שיא.
ולא מסוגלת לשמור על איפוק, ומפגינה את זה.
העלתי סטורי, על סדרה שאני אוהבת.
הוא בעצם אמר שהוא כבר סיים לראות את כל העונה.
שמתי לב שהוא גם מוסיף שלוש נקודות לעתים קרובות. וככה פיתחנו שיחה, וזה התגלגל.
לשאלות שאני שואלת כמו:"מה אתה עושה?"
או שאני מתפעלת מכל מה שהוא כותב.
ולקראת סוף חודש אוקטובר, 2019 הוא שלח לי הודעה שוב
על משהו שהעלתי,
איפה אני עובדת.
הסברתי לו, שזה במסגרת שירות לאומי, מחוץ לעיר נתניה
שירות לאומי, שלא היה לי רגע של תעסוקה, בעיקר שעמום.
הצעתי לו לבוא לדירה שלי.
דירה שאני ממש לא אהבתי להיות בה, וסבלתי בה מנחירות כל לילה,
של חברה שלי, מימים שבקושי הייתי אוכלת,
מדירה לא מסודרת, מבנות שעוזבות ובאות.
אני מנסה לעשות חושבים ולשאול האם עשיתי את זה משעמום.
כי רוב הסיכויים שכן, כי זה איפשהו היה מנחם,
ההודעות האלה שלו.
כי בקושי יש לך מה לעשות בהתנדבות הזו, ואת עם חברה שלך ,
שרק רוצה להתחפף ולעזוב שם ומקטרת על כמה שלא כיף ואין מה לעשות
ונמאס מהשגרה.
אפשר לומר שהייתי צינית, ושהייתה בי המחשבה שיאמר לי לא
ואני פשוט אקבל את זה.
בלי יותר מדי התעסקויות מיותרות, כמו שאני עושה כעת.
הוא אמר לי שיגיע.
והוא לא הגיע.
הוא אמר לי שאני אתן לו כתובת.
ועשיתי את זה. הוא התעניין אם יש דירה וכל מיני פרטים שאדם
שאומר שהוא מגיע צריך
לדעת לפני.
ולא שמעתי ממנו כל כך לאחר זמן מה :"באיזה יום להגיע, שעה?"
גם לא אמרתי לו בעצמי, על שעה ויום.
שאלות יותר חקרניות ומוזרות, נשאלו ואני כועסת על עצמי,
כמו מה המזל שלך, או האם הוא מתגייס.
הרגשתי שהוא מרגיש חטטנות וחדירה לאזור האישי.
שאלתי אותו לאחר כמה זמן באותו החודש,
האם הוא מגיע לבית כנסת שנפגשנו שם, והאמת שלא במקרה,
כי אחי סיפר לי שהוא מגיע לשם, אז הלכתי עם אחי
לפעמים.
הוא כנראה היה מופתע לראות אותי,
ואני לא אותו, כי זה מה שרציתי שיקרה.
ופעם אחת, גרמתי לו ללוות אותי לפתח הבניין שלי,
לפני הנשף. הוא שאל עד לאן,
ובסוף אמר שילווה עד הבית. כנראה כי התקשורת ביננו,
זרמה.
דיברנו על למה התלמידים שלומדים איתנו מגיעים לאירוע הזה,
עם לימוזינות וזה נראה מוגזם, וסיפרתי על כמה שאני רוצה רישיון,
על תלמיד מהכיתה שלו, שפשוט גרם לי טיפה להיות בשוק לגבי האמירה שלו וכו'.
היה רגע שנגעתי לו בשיער כי הוא אמר לי, והחמאתי לו שהוא מסודר טוב.
חודשים אח"כ , משהו כמו מרץ 2020
שאלתי אותו בהמשך להודעות שלו,
מה שלומו, לאן הוא
מתגייס, ושאני מתגעגעת, למרות שאני לא כל כך בטוחה.
הוא גם בדרך עקיפה ומתחכמת אמר שלא רק אני.
הוא אמר שהוא מתגייס לתפקיד ששיבצו לו
אבל הוא בכלל מעוניין במשהו אחר.
הוא חושב על לערער.
אבל השיתופים שהוא משתף מראים שזה לא כל כך עזר.
השיחה האחרונה שלי איתו,
הסתיימה בסינון שלי.
שאלתי האם הוא התגייס, והוא ענה שאוטוטו.
הוא שאל אותי אם אני מחזיקה מעמד,
לאור תקופת הקורונה אני משערת.
ואני הייתי כ"כ קרה אליו ובעיקר מתנשאת,
כי לא יכולתי להשלים עם זה שהוא לא פעל כמו שהוא אמר,
ובחר שלא להגיע.
אני לא יודעת בכלל מאיפה זה נובע,
האם מחוסר ביטחון, או ציניות.
אבל אני יודעת שלא הייתי עושה את זה.
ואז אמרתי לו ששלחתי לו הודעה משעמום, שלא יתלהב.
והוא החזיר לי עם אמירה עוקצנית שמבטאת
את זה שאין מה להתלהב.
הבנתי שיצאתי לא בסדר, וסיננתי.
כ"כ כעסתי, שלא ראיתי כמה אני קשה.
זה לא מגיע לו.
ובטח שלא לי.
לאחר מספר חודשים, שלחתי לו
הודעה
למה הוא לא הגיע אליי כשהזמנתי אותו.
והוא החזיר לי סינון ובחר לא לענות.
אין לי מושג למה, אולי כי הוא מרגיש
שאין לו מה לדבר עם מישהי שהשיחה האחרונה שלו איתה
הסתיימה בסינון מהצד שלה.
והאמירה שלה הייתה לגמרי מגעילה.
אני רק יודעת ששנינו כנראה פעלנו ממקום שלא חושב מספיק לעומק.
והיה עדיף שלא היינו פועלים מסיבות שלא היינו רוצים, או באופן אישי,
אני, לא הייתי רוצה,
או מתוך מקום נפשי לא יציב, ובעיקר מתוך מתח ורצון לרצות.
הפעם הראשונה שהתחלתי לשים לב אליו באופן אישי
הייתה כשהוא קרא לי לחכות לו אחרי בית ספר, ושהוא מעדיף לא
ללכת עם חבר אדיש שלו.
ואז ככה יצא שהרגשתי
קרובה אליו, והוא אליי.דיברנו אחרי שעות הלמידה במסגרת התיכון, על הבגרויות,
על תלמידים שלמדו איתי ואיתו ביסודי בכלל,
על איפה אני גרה. הוא לבש חולצה בייסיק בצבע כחול, ואני ז'קט גינס אפור שאלוהים
יודע כמה חרשתי עליו בתיכון.
פעם אחת אפילו אני יזמתי, והתנהגתי בדיוק כמוהו,
קראתי לו כשראיתי אותו הולך בדרך הביתה.
אחרי בגרות קשוחה, הייתי מוכרחה לשאול אותו איך היה לו.
קניתי לו קולה,
ולא הבנתי למה המוכרת מסתכלת עליי כאילו זה אמור להיות הפוך,
שהבחור קונה לבחורה.
ולא הבנתי שהייתי צריכה לשים לדברים סטופ בזמן.
אחרת.....אלוהים יודע מה יקרה.
הוא לבש מעיל בצבע ירוק זית ואני את הז'קט ג'ינס האפור המדובר שלי.
ואז...
יצא שהלכנו כמה פעמים,
לעיתים קרובות יותר יחד,
או שפעם אחת שמתי לב, שהוא הולך מאיפה שאני הולכת,
וזרקתי מבט אחורי, כדי שהוא יגיד לי לחכות לו.
הוא אוהב לשים כובעים על הראש,
כיאה לתמונת הוואטסאפ שיש לו
באנשי קשר שלי, באותו הזמן הוא סתם שם את המעיל של הקפוצ'ון שלו שאני
זוכרת שהוא היה בצבע אפור, לא זוכרת כ"כ מה לבשתי, אבל נראה שזה היה שוב את הז'קט ג'ינס האפור שלי
שאני שמה לב, שממש חרשתי עליו באותה תקופה.
וזה רק בעקבות הפוסט הזה.
היה לי איתו המון עכשיו שאני חושבת על זה.
בחיים לא חשבתי שככה זה יסתיים, וכך יהיה.
זה לא כזה נורא מה שקרה ביננו, אפילו די מחשל.
כמות הפעמים שניסיתי להבין מה קורה לי, למה אני רוצה לדעת עליו,
או למה אני רואה פרטי התחברות שלו בצורה עקבית ומה שהוא משתף.
הסוללה במחשב עומדת להתרוקן לגמרי, וחייבת לקום מוקדם מחר
ואני עייפה מלהקליד.
אז לסיום סיומת, לקוראים שעדיין הגיעו עד הלום,
סתם סתם, לדעתי אף אחד לא יקרא זאת מלבדי.
אני שמחה,
ואני חייבת לשכוח.
לתת לעצמי זמן להתרפא,
ממקומות שפעלתי בהם לא כמו שהייתי רוצה,
הייתי צריכה לשים לב קודם לעצמי,
מה אני רוצה מעצמי.
איך אני באה לידי ביטוי והכי חשוב מאיזו גישה.
אולי בגללו הבנתי טוב מאוד, שאינסטגרם זה פייק,
ודבר לא בריא.
אני מעדיפה את החיים האמיתיים, פחות את אלה שעל מסכים.
למדתי להתנתק,
לאהוב את זה, ופחות להיות תלותית ולבוא ממקום שאני לא רוצה.
מתחילה לשכוח.
אני חייבת להשלים עם המקרה הזה,
צריכה להבין שזה לטובתי.
ולבוא ממקום נקי.
לא מתיימר להיות משהו שהוא לא.
לילה טוב חברים ")
נ.ב: אני כבר לא מתרגשת ממנו כמו בעבר, ולוקחת אותו מה זה בחפיף.
מתחילה לשכוח יייאיייי ! לא רוצה להיזכרר בפוסט הזה עד 2030.
');){kind=link}