אני כותבת את הפוסט הזה בכעס ובתסכול.
אני לא מוצאת את עצמי שם.
למה צריך לתייג כל מה שזז, או להחצין את עצמך בתמונות?
מגיל קטן לא סמכתי על שום דבר הכי קטן שיש בחיי.
אני מרגישה שזה לא החיים האמיתיים.
השבתתי כרגע את חשבון הפייסבוק שפתחתי לא מזמן, הרגשתי ששום דבר לא
מתקדם, שיתופים של עוד ועוד אנשים, פרסומים של עוד ועוד מוצרים.
זה מתחיל לדכא אותי.
מעדיפה לשאול את עצמי האם זה באמת מה שאני רוצה?
להעלות את כמות המספרים, או לשתף את איך שאני נראית ודברים שוליים??
השבתתי את חשבון הפייסבוק מספר פעמים, וחזרתי אליו כל פעם מחדש.
מן סוג של אופוריה כזו, שהכול אפשרי שם, אין כבר פרטיות לעזאזל.
אין תמימות.
אני כ"כ מתגעגעת לפעם,
לפשטות..
יש לי חשבונות פייסבוק מגילים יותר צעירים, שלא כ"כ הבנתי לאן אני מכניסה את עצמי.
לא חשבתי לעומק שהכול נשמר שם, וכאשר עשית איזה טעות קטנה, או שאין לך גישה..אכלת אותה.
ולא יכולתי להיות כנה עם עצמי, ולומר שהמציאות הזו, כ"כ לא מציאותית.
רק בכאילו. דאגתי לפזר תמונות על ימין ועל שמאל רק כי ראיתי אחרים עושים כך.
לא היה לי רע לפני כל העומס הזה מבחינת רשת חברתית, יכולתי למנוע מעצמי הרבה
התעסקויות מיותרות ובעיקר הסתכלות על האחר.
אני שונאת את הרשתות החברתיות, והלוואי שאולי ביום מן הימים הכול יחזור להיות
משעמם ואותנטי.
;){kind=link}