אני כותבת על זה.
כדאי שגם אתם תקחו אחת.
לכולנו יש בחיים, מן תפנית כזו, ששם אתם מתבגרים.
לי זה קרה היום.
נכנסתי לאינסטגרם אחרי שבועיים וקצת שלא הייתי שם.
ואין דבר שאני יותר מתחרטת עליו יותר מזה.
היום הבנתי מה זה שנאה כלפי אדם.
אני לא אדם ששונא, אני אדם שרואה בכל אדם את הטוב שבו.
אבל הייתי כל כך נאיבית ועיוורת.
אוקיי, אז אני אתחיל בזה ששלחתי למישהו הודעה בוואטסאפ, אחרי שסיננתי אותו באינסטגרם.
בעצם הכול התחיל בזה שהצעתי לו לבקר אותי והוא אמר שהוא יגיע, ואני אתן לו כתובת.
ואז התחלתי לאבד את זה, שלחתי לו הודעות וציפיתי שהוא התלהב מעצם העובדה שפניתי, והתעניינתי.
אבל עשיתי את זה בצורה כ"כ גאוותנית, ומתנשאת בעיקר.
והוא לא אהב את זה.
לפי איך שהוא הגיב.
למדנו ביחד בתיכון.
וגם ביסודי.
עברו החודשים, ולא שמעתי ממנו מילה.
כלום, נאדה.
ואז התחלתי לשלוח לו הודעות לשלומו, ומתי הוא מתגייס וכו'.
אחרי זה יותר העזתי, והחלטתי שמגיע לי לדעת למה הוא אומר שיגיע, ולא בא.
אז שאלתי אותו, לפני כניסת שבת והוא לא ענה.
הורדתי את ה"נראה לאחרונה" שלי בוואטסאפ, גיליתי שהוא היה מחובר לפני בערך בשמונה ומשהו,
ושלחתי לו את ההודעה עצמה, אתמול לפני כניסת השבת,
מאז הוא לא ענה לי.
האמת, שהרבה לפני כן העזתי בנשף סיום לבקש ממנו לעשות תמונה.
ואפילו ניגשתי אליו סתם לדבר.
ופעם אחת בבית כנסת ביקשתי ממנו שילווה אותי, בתירוץ שאחי לא נמצא.
והוא שאל: " עד לאיפה?" כזכור לי.
ואז הוא אמר שבעצם ילווה אותי עד לבית.
והוא היה פונה אליי בשיעורים שלמדנו ביחד, כמה פעמים.
ו.. הרגשתי שהוא רוצה להתיידד.
או משהו דומה.
אז פעלתי בהתאם.
ועשיתי דברים מעל ומעבר.
האמת, שאני מרגישה שהרגש הזה שכולם מדברים עליו, אהבה..
נחת אצלי, והתרסק.
בניתי חומה, ממש גדולה היום.
בחיים אני לא חושבת שאני אבנה חומה רגשית כזו.
אני מרגישה שהתעניינתי יותר מידי, ועשיתי שמיניות באוויר, לאדם שבכלל לא שם עליי.
ואז נזכרתי, בפעם הזו, שהצעתי לו לבוא ליום הולדת שלי, מתישהו, בעבר.
והוא גם אמר שיגיע, ואז אחרי כמה זמן, הוא הספיק לעשות חושבים ולהתחרט.
ונזכרתי כמה שנפגעתי.
אמרתי לעצמי שאני לא אתחבר לאינסטגרם, ונפלתי במה שאמרתי לעצמי.
שאני לא אכנס לאינסטגרם במשך חצי שנה.
זה היה מפחיד להיכנס, אבל בכל זאת נכנסתי, כי הוא גרם לי לרצות להיכנס,
לאמירות ולהתכתבויות האלה שאני כל יום רוצה להמית אצלי.
השקר הדוחה הזה, הזלזול בעיקר, הציניות, החוסר גבריות, וכל המילים השליליות שבעולם.
כי רציתי לראות מה חדש אצלו.
מה חדש אצל אחרים.
כי הוא לחץ אצלי על נקודה הכי רגישה ואטומה שלי, בכזו אכזריות.
שיתפתי את אמא שלי, בכל השיחות שהיו לנו.
ובכל דבר איתו.
והיא שאלה, אם הוא השיב וענה לי.
עניתי לה, שכן.
כמובן ששיקרתי, אני אספר לה יותר מאוחר על כך.
או שאולי לא.
בכל אופן, הוא הבן אדם הכי מגעיל שיצא לי להכיר.
החוסר התחשבות שלו.
פתאום, נפל לי האסימון.
שהוא לא מעוניין בי בכלל, והוא סתם אפס שלא מתאים לי.
אנחנו לא יכולים בכלל להיות ביחד, כי הוא קרוב משפחה שלי.
אבל חשבתי שנהיה בקשר ידידותי, למרות הכול.
אבל משהו בי מת עבורו.
לגמרי מת.
פתאום הבנתי שזו הייתי אני שכל פעם פעלה, וניסתה, ועשתה בעיקר.
וזה לא היה הדדי!!
איך לא ראיתי את זה?
התחלתי להשמין קצת בגללו.
והיום אני שואלת את עצמי למה?
למה? עשיתי ככה וככה?
יכולתי למנוע את זה.
ההתעניינות האם הוא מגיע לנשף
למה אין לו תמונת פרופיל בוואטסאפ,
איך הוא מגיע לנשף,
התעסקות בלתי נגמרת באיך שהוא נראה.
במכנה משותף שקיים אצלנו שהוא שם המשפחה שמראה על הקרבה המשפחתית.
החודשים שעברו שהוא נזכר לענות לי להודעות
ה-תמונות פרופיל ששיניתי אינספור פעמים רק בשביל שאני אחשוב שהוא אולי נכנס להסתכל.
התיוג שתייגתי אותה בתמונה שהצטלמנו בנשף שאני זאת שיזמתי.
החיפוש אחריו בכל מקום.
והאם הוא שם.
זה הייתי אני.
הכל אני.
זה כנראה יהיה הפוסט הכי ארוך שאכתוב.
על אדם שלא שווה לכתוב בשבילו מילה.
תמיד הוא היה איום בשבילי.
אני שונאת אותו כ"כ , אין לי טיפת רגש אליו.
החברות שלי
שכל הזמן שיתפתי אותן בשיחות ביננו ואמרו לי לרדת ממנו ולא טרחתי להקשיב.
החוסר פרופורציה שהייתה לי עם כל יום שעובר.
התעמקות באדם, ורצון שיחבק אותי, או רצון להתיידד יותר ממה שאנחנו, מהצד שלי כמובן.
אין לו מילה.
בחור שאומר כן ולא מגיע.
אח שלי הגדול, לימד אותי שאני חייבת להפסיק להתעמק בדברים יותר מידי.
לא מאמינה שהקדשתי לו שנייה של מחשבה.
הייתה פעם אחת ששאלתי אותו איזה מזל הוא.
למרות שידעתי.
עקרב.
ושאלתי אותו המון שאלות שידעתי מראש, רק בשביל לפתח שיחה, או לא יודעת מה רציתי מעצמי בכלל.
הקור רוח שלו, הציניות.
הוא הפך בשבילי לאדם שאני אשנא למשך כל החיים.
גם אם הקב"ה יחולל נס בשמיים, והוא יחזור על ארבע, אני לא חוזרת אחורה.
אלוהים, כמה הייתי עסוקה בו.
זה לא אמתי!!!!!!
אובססיבית, פשוט ככה.
זה לא היה זה, זה לא יכול להיות זה.
המכתבים שרשמתי לעצמי בוואטסאפ עליו, בתקווה שיום אחד, אני אעז לשלוח לו.
אלפי אנשים שאני מכירה ששיתפתי במה שקרה, בשיחות איתו, במה הם חושבים עליו, או מה הם חושבים שלא עשיתי נכון.
בן אדם לא העריך שום דבר ממני כנראה.
כל הפעמים שנכנסתי לוואטסאפ, לראות איזה תמונה יש לו עכשיו.
או את הסטטוס או כל דבר אחר שיעסיק אותי במחשבה על כמה שהוא הבן אדם שיכול לעשות אותי הכי מאושרת
ושהשיחות שלנו חלילה לא היו סתם.
אני חושבת שהחלטתי להיגמל מרשתות חברתיות, לגמרי.
מהכול.
לחזור עד שהכול ישכח לי.
ואני עושה את זה בכל הכוח.
עד שאני אשאל את עצמי.
למה אני לא מתחברת לזה, מי גרם לי לכך?
היום אני אשן יותר טוב בלילה, אין לי ציפיות ממנו.
ולא שום דבר.
כל הפוסטים שכתבתי פה, הכל היה עליו.
ואני הייתי עיוורת.
כי הוא במקום שהייתי בו הכי לבד, וידע לנצל את זה לטובתו.
הייתה פעם אחת שהמורה שלי אמרה שיפסיק להתחיל איתי.
והוא בתגובה ענה"חס וחלילה"
זה מצחיק אותי.
כי אני שמחה ומסכימה עם מה שהוא אמר.
הוא לא ראוי לי.
הוא לא מתקרב להיות מתאים לי.
העלבונות שחוויתי ממנו היו הגרועים שהיו לי בחיים.
בחיים שלי אני לא אסלח לו.
בחיים.
לא משנה מה יקרה.
המחשבה שנהיה ביחד, ממש!!!!!!!!
כל מה שיש לי להגיד לך זה את חיה בסרט.
צאי ממנו מהר.
אני שוכחת ממנו לגמרי.
הוא בסך הכל הרשה לעצמו לפנות אליי, כשהייתי בלי חברות במגמה, או מישהו לדבר איתו.
והוא גרם לי להתעניין בו.
כתבתי עליו כ"כ הרבה, שזה כבר נמאס עליי.
האמת היא שתמיד רציתי אותו גם כשלא היינו באותה המגמה עוד לפני זה הייתי שמה לב אליו.
, תמיד הסתכלתי עליו כאל מישהו מיוחד ושונה מהשאר.
כי הוא תמיד גרם לי להרגיש ככה.
אבל אני גיליתי שזה לא נכון
הוא רחוק מלהיות המישהו הזה.
וקיבלתי המון פרופורציות לחיים.
וזה לימד אותי המון על עצמי.
ב-21:06, הסתרתי את ה"נראה לאחרונה", וחזרתי למי שאני.
ככה הרגשתי.
אפילו לא עיכלתי באמת, שסיימתי תיכון.
כי תמיד התעסקתי בו.
והוא היה פשוט בכל המחשבות שלי.
טוב. אז אני מקווה שלא התעייפתם.
בלוגרים יקרים.
אני הולכת לישון כל כך טוב הלילה.
כי סוף סוף אני הולכת לישון עם מי שאני.
ובלי התעסקות באחר.
ובהתחננות לאהבה שבכלל לא יכולה להתממש, והרצון לחברים ולהתיידדות
שהיא בכלל לא הדדית.
אני הולכת לישון עם חיוך.
כמו שצריך.
ועם לב שלם.
ואמיתי.
אני כותבת על זה.
כדאי שגם אתם תקחו אחת.
לכולנו יש בחיים, מן תפנית כזו, ששם אתם מתבגרים.
לי זה קרה היום.
נכנסתי לאינסטגרם אחרי שבועיים וקצת שלא הייתי שם.
ואין דבר שאני יותר מתחרטת עליו יותר מזה.
היום הבנתי מה זה שנאה כלפי אדם.
אני לא אדם ששונא, אני אדם שרואה בכל אדם את הטוב שבו.
אבל הייתי כל כך נאיבית ועיוורת.
אוקיי, אז אני אתחיל בזה ששלחתי למישהו הודעה בוואטסאפ, אחרי שסיננתי אותו באינסטגרם.
בעצם הכול התחיל בזה שהצעתי לו לבקר אותי והוא אמר שהוא יגיע, ואני אתן לו כתובת.
ואז התחלתי לאבד את זה, שלחתי לו הודעות וציפיתי שהוא התלהב מעצם העובדה שפניתי, והתעניינתי.
אבל עשיתי את זה בצורה כ"כ גאוותנית, ומתנשאת בעיקר.
והוא לא אהב את זה.
לפי איך שהוא הגיב.
למדנו ביחד בתיכון.
וגם ביסודי.
עברו החודשים, ולא שמעתי ממנו מילה.
כלום, נאדה.
ואז התחלתי לשלוח לו הודעות לשלומו, ומתי הוא מתגייס וכו'.
אחרי זה יותר העזתי, והחלטתי שמגיע לי לדעת למה הוא אומר שיגיע, ולא בא.
אז שאלתי אותו, לפני כניסת שבת והוא לא ענה.
הורדתי את ה"נראה לאחרונה" שלי בוואטסאפ, גיליתי שהוא היה מחובר לפני בערך בשמונה ומשהו,
ושלחתי לו את ההודעה עצמה, אתמול לפני כניסת השבת,
מאז הוא לא ענה לי.
האמת, שהרבה לפני כן העזתי בנשף סיום לבקש ממנו לעשות תמונה.
ואפילו ניגשתי אליו סתם לדבר.
ופעם אחת בבית כנסת ביקשתי ממנו שילווה אותי, בתירוץ שאחי לא נמצא.
והוא שאל: " עד לאיפה?" כזכור לי.
ואז הוא אמר שבעצם ילווה אותי עד לבית.
והוא היה פונה אליי בשיעורים שלמדנו ביחד, כמה פעמים.
ו.. הרגשתי שהוא רוצה להתיידד.
או משהו דומה.
אז פעלתי בהתאם.
ועשיתי דברים מעל ומעבר.
האמת, שאני מרגישה שהרגש הזה שכולם מדברים עליו, אהבה..
נחת אצלי, והתרסק.
בניתי חומה, ממש גדולה היום.
בחיים אני לא חושבת שאני אבנה חומה רגשית כזו.
אני מרגישה שהתעניינתי יותר מידי, ועשיתי שמיניות באוויר, לאדם שבכלל לא שם עליי.
ואז נזכרתי, בפעם הזו, שהצעתי לו לבוא ליום הולדת שלי, מתישהו, בעבר.
והוא גם אמר שיגיע, ואז אחרי כמה זמן, הוא הספיק לעשות חושבים ולהתחרט.
ונזכרתי כמה שנפגעתי.
אמרתי לעצמי שאני לא אתחבר לאינסטגרם, ונפלתי במה שאמרתי לעצמי.
שאני לא אכנס לאינסטגרם במשך חצי שנה.
זה היה מפחיד להיכנס, אבל בכל זאת נכנסתי, כי הוא גרם לי לרצות להיכנס,
לאמירות ולהתכתבויות האלה שאני כל יום רוצה להמית אצלי.
השקר הדוחה הזה, הזלזול בעיקר, הציניות, החוסר גבריות, וכל המילים השליליות שבעולם.
כי רציתי לראות מה חדש אצלו.
מה חדש אצל אחרים.
כי הוא לחץ אצלי על נקודה הכי רגישה ואטומה שלי, בכזו אכזריות.
שיתפתי את אמא שלי, בכל השיחות שהיו לנו.
ובכל דבר איתו.
והיא שאלה, אם הוא השיב וענה לי.
עניתי לה, שכן.
כמובן ששיקרתי, אני אספר לה יותר מאוחר על כך.
או שאולי לא.
בכל אופן, הוא הבן אדם הכי מגעיל שיצא לי להכיר.
החוסר התחשבות שלו.
פתאום, נפל לי האסימון.
שהוא לא מעוניין בי בכלל, והוא סתם אפס שלא מתאים לי.
אנחנו לא יכולים בכלל להיות ביחד, כי הוא קרוב משפחה שלי.
אבל חשבתי שנהיה בקשר ידידותי, למרות הכול.
אבל משהו בי מת עבורו.
לגמרי מת.
פתאום הבנתי שזו הייתי אני שכל פעם פעלה, וניסתה, ועשתה בעיקר.
וזה לא היה הדדי!!
איך לא ראיתי את זה?
התחלתי להשמין קצת בגללו.
והיום אני שואלת את עצמי למה?
למה? עשיתי ככה וככה?
יכולתי למנוע את זה.
ההתעניינות האם הוא מגיע לנשף
למה אין לו תמונת פרופיל בוואטסאפ,
איך הוא מגיע לנשף,
התעסקות בלתי נגמרת באיך שהוא נראה.
במכנה משותף שקיים אצלנו שהוא שם המשפחה שמראה על הקרבה המשפחתית.
החודשים שעברו שהוא נזכר לענות לי להודעות
ה-תמונות פרופיל ששיניתי אינספור פעמים רק בשביל שאני אחשוב שהוא אולי נכנס להסתכל.
התיוג שתייגתי אותה בתמונה שהצטלמנו בנשף שאני זאת שיזמתי.
החיפוש אחריו בכל מקום.
והאם הוא שם.
זה הייתי אני.
הכל אני.
זה כנראה יהיה הפוסט הכי ארוך שאכתוב.
על אדם שלא שווה לכתוב בשבילו מילה.
תמיד הוא היה איום בשבילי.
אני שונאת אותו כ"כ , אין לי טיפת רגש אליו.
החברות שלי
שכל הזמן שיתפתי אותן בשיחות ביננו ואמרו לי לרדת ממנו ולא טרחתי להקשיב.
החוסר פרופורציה שהייתה לי עם כל יום שעובר.
התעמקות באדם, ורצון שיחבק אותי, או רצון להתיידד יותר ממה שאנחנו, מהצד שלי כמובן.
אין לו מילה.
בחור שאומר כן ולא מגיע.
אח שלי הגדול, לימד אותי שאני חייבת להפסיק להתעמק בדברים יותר מידי.
לא מאמינה שהקדשתי לו שנייה של מחשבה.
הייתה פעם אחת ששאלתי אותו איזה מזל הוא.
למרות שידעתי.
עקרב.
ושאלתי אותו המון שאלות שידעתי מראש, רק בשביל לפתח שיחה, או לא יודעת מה רציתי מעצמי בכלל.
הקור רוח שלו, הציניות.
הוא הפך בשבילי לאדם שאני אשנא למשך כל החיים.
גם אם הקב"ה יחולל נס בשמיים, והוא יחזור על ארבע, אני לא חוזרת אחורה.
אלוהים, כמה הייתי עסוקה בו.
זה לא אמתי!!!!!!
אובססיבית, פשוט ככה.
זה לא היה זה, זה לא יכול להיות זה.
המכתבים שרשמתי לעצמי בוואטסאפ עליו, בתקווה שיום אחד, אני אעז לשלוח לו.
אלפי אנשים שאני מכירה ששיתפתי במה שקרה, בשיחות איתו, במה הם חושבים עליו, או מה הם חושבים שלא עשיתי נכון.
בן אדם לא העריך שום דבר ממני כנראה.
כל הפעמים שנכנסתי לוואטסאפ, לראות איזה תמונה יש לו עכשיו.
או את הסטטוס או כל דבר אחר שיעסיק אותי במחשבה על כמה שהוא הבן אדם שיכול לעשות אותי הכי מאושרת
ושהשיחות שלנו חלילה לא היו סתם.
אני חושבת שהחלטתי להיגמל מרשתות חברתיות, לגמרי.
מהכול.
לחזור עד שהכול ישכח לי.
ואני עושה את זה בכל הכוח.
עד שאני אשאל את עצמי.
למה אני לא מתחברת לזה, מי גרם לי לכך?
היום אני אשן יותר טוב בלילה, אין לי ציפיות ממנו.
ולא שום דבר.
כל הפוסטים שכתבתי פה, הכל היה עליו.
ואני הייתי עיוורת.
כי הוא במקום שהייתי בו הכי לבד, וידע לנצל את זה לטובתו.
הייתה פעם אחת שהמורה שלי אמרה שיפסיק להתחיל איתי.
והוא בתגובה ענה"חס וחלילה"
זה מצחיק אותי.
כי אני שמחה ומסכימה עם מה שהוא אמר.
הוא לא ראוי לי.
הוא לא מתקרב להיות מתאים לי.
העלבונות שחוויתי ממנו היו הגרועים שהיו לי בחיים.
בחיים שלי אני לא אסלח לו.
בחיים.
לא משנה מה יקרה.
המחשבה שנהיה ביחד, ממש!!!!!!!!
כל מה שיש לי להגיד לך זה את חיה בסרט.
צאי ממנו מהר.
אני שוכחת ממנו לגמרי.
הוא בסך הכל הרשה לעצמו לפנות אליי, כשהייתי בלי חברות במגמה, או מישהו לדבר איתו.
והוא גרם לי להתעניין בו.
כתבתי עליו כ"כ הרבה, שזה כבר נמאס עליי.
האמת היא שתמיד רציתי אותו גם כשלא היינו באותה המגמה עוד לפני זה הייתי שמה לב אליו.
, תמיד הסתכלתי עליו כאל מישהו מיוחד ושונה מהשאר.
כי הוא תמיד גרם לי להרגיש ככה.
אבל אני גיליתי שזה לא נכון
הוא רחוק מלהיות המישהו הזה.
וקיבלתי המון פרופורציות לחיים.
וזה לימד אותי המון על עצמי.
ב-21:06, הסתרתי את ה"נראה לאחרונה", וחזרתי למי שאני.
ככה הרגשתי.
אפילו לא עיכלתי באמת, שסיימתי תיכון.
כי תמיד התעסקתי בו.
והוא היה פשוט בכל המחשבות שלי.
טוב. אז אני מקווה שלא התעייפתם.
בלוגרים יקרים.
אני הולכת לישון כל כך טוב הלילה.
כי סוף סוף אני הולכת לישון עם מי שאני.
ובלי התעסקות באחר.
ובהתחננות לאהבה שבכלל לא יכולה להתממש, והרצון לחברים ולהתיידדות
שהיא בכלל לא הדדית.
אני הולכת לישון עם חיוך.
כמו שצריך.
ועם לב שלם.
ואמיתי.